החוק שקובע מי מתכנן, מי מאשר ומי נותן היתרים — ומכוחו קיימות התוכניות וההיתרים.
מה החוק הזה קובע?
חוק התכנון והבנייה הוא המסגרת שכל התכנון והבנייה בישראל נעשים בתוכה. הוא קובע מי מתכנן, מי מאשר תוכניות, מי נותן היתרי בנייה, ומה אפשר לעשות כשמישהו בונה בלי היתר. כל מונח אחר בתחום — תב"ע, היתר, הקלה, שימוש חורג, היטל השבחה — קיים מכוחו.
מוסדות התכנון
- הוועדה המקומית — ברשות המקומית. היא שנותנת היתרי בנייה, והיא הכתובת לכל שאלה על נכס מסוים.
- הוועדה המחוזית — מאשרת תוכניות רחבות יותר.
- המועצה הארצית — תוכניות מתאר ארציות.
הבדל מעשי: שאלה על מה מותר בנכס שלי היא לוועדה המקומית; שאלה על תוכנית שתשנה אזור היא בדרך כלל במחוזית.
תוכנית מול היתר — שני דברים, ולא שלבים של אותו דבר
תוכנית (תב"ע) קובעת מה מותר: ייעוד, זכויות, גבהים. היתר בנייה הוא האישור לבנות בפועל, לפי התוכנית. זכות שקיימת בתוכנית אינה אישור לבנות אותה — ההיתר הוא השלב שבו היא הופכת לבנייה מותרת. ראו זכויות בנייה במילון.
הקלה ושימוש חורג
אלה שתי דרכים לסטות מהתוכנית בלי לשנות אותה. הקלה היא סטייה מוגבלת ממה שהתוכנית מתירה; שימוש חורג הוא שימוש שאינו הייעוד — למשל משרד בדירה. שתיהן דורשות אישור, שתיהן מתפרסמות ואפשר להתנגד להן, ושתיהן עשויות ליצור חיוב בהיטל השבחה.
מה בודקים
לכל נכס: איזו תוכנית חלה עליו, מה ההיתר שניתן לו, והאם מה שקיים בשטח תואם להיתר — ראו גרמושקה. שלושת אלה נמצאים בוועדה המקומית, והם התשובה לרוב השאלות שמתחילות ב"האם מותר".
